רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שֵׁשֶׁת רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רַב אָבִין הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. תַּמָּן תַּנִּינָן נְתָנוֹ בְּאִילָן לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵינוֹ עֵירוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה עֵירוּב. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר וְצָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא כַּאן בְּגָדוֹל כָּאן בְּקָטוֹן. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא אֲפִילוּ תֵימַר כָּאן וְכָאן בְּגָדוֹל. כָּאן וְכָאן בְּקָטוֹן. תַּמָּן בְּאוֹמֵר לוֹ עֲרֵב עַל יָדַיי. בְּרַם הָכָא בְּאוֹמֵר לוֹ אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדֶיךָ. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא בְּאוֹמֵר לוֹ אֲנִי מְעָרֵב עַל יָדֶיךָ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲשֵּׂר עַל יָדִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
וההיא. דהכא ילפא מן הדא דעירובין שאם המשלת אומר לו עשר ע''י שהוא צריך לעמוד עמו דדמיא לההיא דעירובין ושם נשתבשה הגי' קצת בזה:
הדא ילפא מן ההיא וכו'. וקאמר הש''ס דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דשני הדינין למדין זה מזה הדא דעירובין ילפא מן ההיא דהכא דבאומר לו זה האחר אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו דדמיא לההיא דהכא:
אפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן ולא קשיא. וה''ג בעירובין תמן באומר לו הרי אני מעשר על ידיך ברם הכא באומר לו ערב על ידי דהכא במעשרות מיירי שזה בעצמו התחיל ואמר לו אני מעשר על ידיך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי עושה שליחותו אבל התם מיירי שהשולח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב ע''י מי שאשלח לך והלכך צריך שם לעמוד עמו ורואהו שזה מקבל ממנו:
כאן בגדול. והתם בקטן מיירי וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו:
תמן תנינן. בפ''ג דעירובין והציון הוא בטעות כאן ובעירובין שם גרסי' להא על המתני' דבתרה השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד אינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה''ז עירוב ועלה גרסי' שם להסוגיא ונשתבשה הגי' בכאן וכן שם בסוף במקצת ופירשתי לפי הגי' המבוררת משניהם. ואמר ר' אלעזר עלה וצריך לעמוד עמו ורואהו שמביא ליד זה שמקבלו ממנו והשתא פריך והכא את אמר הכין בתמיה שאינו צריך לעמוד עמו:
אני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אינו צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר דמסתמא יעשה כדבריו:
צֵא וְלַקֵּט לָךְ עֶשְׂרִים תְּאֵינִים מִשֶּׁלִּי אוֹכֵל כְּדַרְכּוֹ וְהוּא פָטוּר. צֵא וּמַלֵּא אֶת חַכַּלְכָּלָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ. אֲבָל בְּחָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ. אֲבָל בְּחָבֵר מְתַקְּנָן וַדַּאי. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. אָמַר רִבִּי רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרַי מִדִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מוּטָּב שֶׁיִּתְרוֹמוּ שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְלֹא לְהַאֲכִיל לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים. אָמַר רִבִּי זְעִירָא מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶן אֲפִילוּ חָבֵר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְחָבֵר צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר מָאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְזֶה חָבֵר צָרִיךְ 8a הוּא לְעַשֵּׂר. וּמָאן דְּאָמַר מוּטָּב שֶׁיִּתְרוֹמוּ שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְלֹא לְהַאֲכִיל עַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים וְזֶה חָבֵר צָרִיךְ הוּא לְעַשֵּׂר. רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי הָכָא אַתְּ עֲבִיד לֵיהּ חָבֵר. וְהָכָא אַתְּ עֲבִיד לֵיהּ עַם הָאָרֶץ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּאן וְכָאן עַם הָאָרֶץ הוּא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל אֶחָד שֶׁהוּא מְתַקֵּן הוּא נִקְרָא חָבֵר.
Pnei Moshe (non traduit)
כאן וכאן עם הארץ הוא. כלומר לעולם הכל במלקט עם הארץ הוא דאיירינן והא דקרי ליה חבר משום דהשתא הוא דרוצה לתקן הפירות לפנינו ובשביל דבר אחד שהוא מתקן לפנינו נקרא הוא חבר אבל לגבי הנותן בחזקת עם הארץ הוא ושייך שפיר דברי ר' מוטב וכו' ולא להאכיל לעם הארץ טבלים:
הכא את עביד לי' חבר. לזה המלקט וכדאמרן והכא את עביד לי' ע''ה דקאמר מוטב וכו' ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים:
הוון בעיי. בני הישיבה מימר לפרש דבריהם דהיאך הוא נלמד מדברי שניהם וכדפרישית דמ''ד שלא נחשדו חברים וכו' וזה חבר הוא צריך לעשר מהאי טעמא לפי שלא נחשדו וכו' הא לאו הכי חבר הזה ששילח היה צריך לעשר וכן למ''ד מוטב וכו' וא''כ נמי החבר הזה שנותן או משלח הוא צריך לעשר:
מדברי שניהן. נלמד שאפי' חבר ששלח פירות לחבר צריך לעשר ולא יסמוך זה על זה שהרי רבי אומר דבנותן חבר אינו צריך המקבל לעשר שכבר עישר הנותן ואע''פ שיודע שזה ג''כ חבר הוא ולרשב''ג נמי לא קאמר אלא בגוונא שידוע הוא שלא הופרש עליהן תרומה כגון הכא שעכשיו הוא מלקט אותן אבל בעלמא היה מתקנן מקודם ששולת לחבירו ואע''פ שזה ג''כ חבר הוא:
מוטב שיתרומו. חברים שלא מן המוקף ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים ולקמן פריך עלה הא זה המלקט חבר הוא דאי עם הארץ הוא מי ציית לן ומאי האי דקאמר ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים:
רשב''ג פליג בהנותן חבר הוא דזה האחר צריך לתקנן ודאי שהרי כאן חשש טבל לכל מילי איכא ואף לתרומה ולא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והלכך לא חיישינן שמא הנותן תרם ועישר עליהן ממקום אחר וצריך זה החבר המלקט לעשרן ודאי:
בד''א בעם הארץ. שהיה הנותן זה עם הארץ ולפיכך כשבא לאכלן קבע תורת דמאי עליהן אבל אם היה נותן זה חבר אוכל זה ואינו צריך לעשר כלל דמסתמא החבר הנותן עישרן ולא יתן לזה לאכול דבר שאינו מתוקן:
צא ולקט לך וכו'. תוספתא היא שם לעיל מדההיא. והכי גריס התם אמר לו צא ולקט לך תאנים מן התאנה אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי צא ומלא לך כלכלה זאת אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי וגי' זו היא הנכונה וטעמא דמילתא משום דהכא בעם הארץ שאמר לחבר איירי וכדמפרש בד''א וכו' והלכך ברישא דחמר לו סתם צא ולקט לך תאנים בלא מידה ובלא מנין א''כ אכילת עראי לעולם מותר לו לאכול אבל כשבא לאכלן אכילת קבע צריך הוא לעשרן ודאי דאין כאן ספק לומר שמא זה הבעה''ב מעשר עליהן ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה ליקט זה אבל אם אמר לו צא ומלא לך כלכלה זאת הואיל והנותן יודע כמה ליקט אפשר שהוא מעשר עליהן ממקום אחר כדי שאם זה יסמוך עליו יאכל בהיתר הילכך אכילת עראי אוכל הוא המלקט וכשבא לאכלן אכילת קבע אינו צריך לעשרן ודאי אלא דין דמאי להם כשאר פירות עם הארץ דספק הוא אם מעשר עליהן או לא ומפריש זה עליהן דמאי:
צֵא וְלַקֵּט לָךְ עֶשְׂרִים תְּאֵינִים מִשֶּׁלִּי אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ וְהוּא פָטוּר. צֵא וּמַלֵּא אֶת הַכַּלְכָּלָה. רִבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת הַכַּלְכָּלָה. וְכַמָּה הוּא שִׁיעוּר הַכַּלְכָּלָה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן סְתָם כַּלְכָּלָה 8b אַרְבָּעַת קַבִּין. וּגְדּוֹלָה סְאָה. וּקְטַנָּה שְׁלֹשָׁה קַבִּין. רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי לְמַעְשְׂרוֹת אִיתְאֲמָרַת אוֹ לְמִידַּת הַדִּין. אִין תֵּימַר לְמַעְשְׂרוֹת אִיתְאֲמָרַת כָּל שֶׁכֵּן לְמִידַּת הַדִּין. אִין תֵּימַר לְמִידַּת הַדִּין אִיתְאֲמָרַת הָא לְמַעְשְׂרוֹת לֹא. רִבִּי יוֹסֵי פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְמַעְשְׂרוֹת אִיתְאֲמָרַת כָּל שֶׁכֵּן לְמִידַּת הַדִּין.
Pnei Moshe (non traduit)
צא ולקט לך עשרים תאנים משלי. בכה''ג אמרינן שאוכל והולך כדרכו והוא פטור כדלעיל. ובתוספתא פ''ג גריס בהאי בבא צא ולקט לך תאנים מן התאנים אוכל ואינו חושש משום גזל צא ומלא לך כלכלה זו חושש משום גזל והיינו דקאמר הכא בהך בבא צריך להראות לו את הכלכלה ולפי הגי'. דגריס דאמר לו כלכלה סתם צריך להראות לו דשמא הוא מקפיד על כך. וכדברי התוספתא באומר כלכלה זו חושש משום גזל אם ממלא לו כלכלה אחרת:
סתם כלכלה. באומר כלכלה סתם שיעורה ד' קבין ואם אמר גדולה סאה וקטנה ג' קבין:
למעשרות איתאמרת. האי מילתא וכדמסיים בתוספתא בדין זה בין כך ובין כך מוציא עליהן תרומה ומעשרות משל בעה''ב ואינו חושש דכשאומר לו צא ולקט לך דעתו שיהיו התרומות ומעשרות משלו והיינו דבעי ר' יונה אם דווקא לענין מעשרות איתמר הך שיעורא דכלכלה דקאמר הכא או למידת הדין כלומר לענין דין דמקח וממכר דבאומר לו כלכלה אני מוכר לך אם בסתם ד' קבין וכו':
אין תימר למעשרות וכו'. דאם לענין מעשרות איתמר הך שיעורא ומשום דסתם כלכלה היא בת ד' קבין וגדולה סאה וכו' א''כ כ''ש לענין מקח וממכר דהיא כן דהרי כך נקראת בלשון בני אדם ולפי מנהג המדינה מכר לו זה אבל אי אמרינן דלענין מקח וממכר איתמר הך שיעורא דילמא הא למעשרות לא ולעולם צריך להראות לו הכלכלה וכ''ז מבעי' דר' יונה היא:
ר' יוסי. לא מספקא ליה כלל אלא פשיטא ליה דלענין מעשרות איתמר דבמעשרות מישתעי הכא וכ''ש לענין דין דמקח וממכר:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source